זיכרון מתוק

14/08/2008 11:43:22

אני יודעת שזה לא יגע בנימי הנפש של כולם. האנשים אשר לשאלה "מה אתה הכי בעולם אוהב לאכול?" עונים "דג מלוח עם בצל", אינם הרוב, נכון?

גם לי מתקשים להאמין בהתחלה. תמיד יש כמה צחוקים או מינימום חיוך קטן בתגובה. להם ברור שאני מתלוצצת. זה לא נשמע רציני שמישהו יאהב "הכי בעולם", דג מלוח עם בצל.

אבל אני כן. באמת....

כן, בוודאי שיש לזה קשר לתורת הנפש. חסך שמקורו בילדות הקדומה, כרגיל. מן כמיהה עזה שמעולם לא באה על סיפוקה המלא וממשיכה לתור בחיפושים ולהתגעגע. עוברת באדישות על פני חלונות ראווה עמוסים עוגות קצפת, שוקולדים בלגיים ומאפי גבינה. ונעמדת דום מול מדפים של צנצנות דג כבוש עם בצל, סלט הרינג במיונז, מטיאס הולנדי, רול-מופס, וקופסאות אנצ'ובי.

ולא שאמא שלי לא הכינה בבית דג מלוח. היא כן. כשהייתה מגיעה מהשוק ובידיה סלי הרשת העמוסים, הייתי סורקת אותם בעיני. אם היה שם משהו ארוז בעיתון ישן, סימן שהיו שם דגי הרינג. רק אותם עוטפים בעיתון של שבוע שעבר. ואם יש דגי הרינג, אז יהיה דג מלוח עם בצל.

היא ניקתה את הדגים על גבי העיתון שבו הגיעו ושטפה מתחת לברז. חתכה אותם לחתיכות ופרסה כמה בצלים. גם גזר אחד. אחר כך הכינה תחמיץ. מרקחת סודית של חומץ, מים, סוכר, פלפל אנגלי, עלי דפנה. עמדתי בשקט, בלי לזוז, כפי שיאה לעשות כשאת במערה של מכשפה ובוהה במעשיה. חוץ מזה, אמא לא אהבה שיפריעו לה במטבח.

לבסוף היא הוציאה מהארון את הצנצנת עם דוגמה הריבועים והסירה את מכסה הבקליט החום שלה. כשהבריגה אותו חזרה, הייתה הצנצנת מלאה בשכבות לבנות של בצל, שכבות בצבע ורוד אפרפר של דג וביניהם כתום של גזר, שחור של פלפל אנגלי וירוק של עלי דפנה. התחמיץ נמזג לאט והטביע תחתיו את הכל. ואז כאמור, ירד מכסה הבקליט החום והצנצנת נאטמה.

ועכשיו בא הקטע הקשה והאכזר. הצנצנת הוצבה על המדף הגבוה של המזנון. שבוע שלם, אסור היה לנגוע בה. אלא לראותה בלבד. שבוע שלם שבו אפשר היה רק להרים את העיניים למדף ולראות איך עלי הדפנה מקבלים גוון צהבהב, גרגירי הפלפל מנסים לצוף מעלה ופרוסות הגזר מתרככות והופכות כמעט שקופות. כן, בטח שהעליתי בפני אמא את האפשרות שאולי לא צריך להמתין שבוע שלם. אבל ברור לכם שהיא אפילו לא הייתה מוכנה לנהל משא ומתן. רק אחרי שחלפו כל 365 יום של השבוע, הורדה הצנצנת מהמדף ומכסה הבקליט הוסר.

כן, כן, אני יודעת... היום אני יכולה להכין את כל הדג המלוח בעולם. ולהתחיל לאכול אותו מיד. וגם לאכול את כל הצנצנת בבת אחת. נו, אז מה אתם חושבים, שלא ניסיתי? בטח שכן. אני עדיין מנסה. את כל סוגי הדגים המלוחים. את כל סוגי החומץ ואת כל הנוסחאות של תחמיץ אפשרי. עם גזר ובלי. עם בצל לבן ועם בצל סגול. לא תוכלו לחדש לי דבר או שיטה שלא ניסיתי. וזה טעים. באמת. רק שזה לא זה. לא ממש. זה לא פחות טוב, וזה לא יותר טוב. זה פשוט לא אותו הטעם. ואני עדיין מחפשת את אותו הטעם...

ואולי בכלל אותו טעם לא היה בגלל הדג, או הבצל. וגם לא התחמיץ. אולי זה היה הטעם של ההמתנה? ההמתנה שהצנצנת סוף סוף תפתח.

יכול להיות?