בעלי מטבחים

  המטבח הרומני (במבטא הונגרי) של סידי

שם המטבח:

המטבח הרומני (במבטא הונגרי) של סידי

כתובת:   ,רעננה - כפר סבא   ,השרון והסביבה


על המטבח שלי:

מטבח רומני והונגרי. תבשילים עשירים ומנחמים בחורף. מטעמים קלים ופשוטים, מאגן הים תיכון, בקיץ. הכל מתובל בעשבי תיבול שצומחים בגינתי. המנות מוכנות לפי הזמנתכם, בהתראה של 48 שעות מראש. יש אפשרות למשלוח באזור השרון, או איסוף עצמי, לפי בחירה. יש גם אפשרות להזמין תפריט מגוון וגמיש לשבוע שלם מראש.

מספר מנות מקסימלי: 20

זמן התראה מינימלי: יומיים

בלוג

מרק עוף

01/07/2008 10:52:47


מרק עוף  

אני מתעוררת בפה יבש כמו מדבר. שלוש בלילה. מגששת אחרי בקבוק המי עדן. ריק. מתהפכת מצד לצד ושונאת את קופסת הדג מלוח שחיסלתי לפני השינה. אלף פעם נשבעתי שזו הפעם האחרונה שזה קורה לי. גומרת קופסה של דג מלוח עם בצל ומתעוררת בלילה עם הלשון דבוקה לחלל הפה מיובש. אנשים נורמליים אוכלים שוקולד. עוגיות קוקוס. גלידת תות. אני מתפטמת בהרינג עם בצל. אחרי כל תרגילי ההרפיה שאני מכירה בניסיון להרדם חזרה, אני מבינה שאין שום סיכוי לזה לפני שאוריד חצי בקבוק מים לפחות. צריך לקום. לרדת למטבח. לשתות. אני פותחת את הדלת בעיניים חצי עצומות. המדרגות מוארות. כנראה שכחתי לכבות את החשמל במטבח. אני יורדת לאט מסונוורת מהאור.

ליד השולחן באמצע המטבח, יושב אבא שלי. לבוש פיג'מה דהויה עם פסים בתכלת ואפור. על הראש יש לו את הכיסוי הטפשי הזה שהוא עושה כל חורף מגרב ניילון ישנה. גוזר את הגרב בשליש העליון וקושר את הקצה החתוך לפומפון. יוצא מן כובע של ליצן או גמד. רק נפול. הוא שם אותו על הראש ומושך עד מתחת לאזניים. הולך לישון עם זה כל החורף. לפעמים נשאר עם זה גם ביום. "מחמם כמו תנור קטן" הוא מסביר. עם הגובה-ילד שלו, הוא באמת נראה כמו גמד. אחד מהשביעייה של שלגייה. רק עם שפם.

הוא יושב דבוק לשולחן, כפוף מעל צלחת פרחונית עמוקה מלאה במרק עוף עם אטריות. ביד הוא מחזיק נתח עבה של חלה, קורע ממנה חתיכות גדולות ושם בתוך המרק. כשהוא שומע את הצעדים, מרים את הראש והפנים שלו לובשות את ההבעה הקבועה ששמורה לי: המצח מתכווץ ועולה חזק מעלה, מושך גבוה מאד את הגבות שגוררות אחריהן את הפנים והכל הופך לתערובת של סימן שאלה מהול בניסיון להפגין שמחה ועוד משהו כמו 'נו, עכשיו נראה אותך'. "הו-הו, גבירתי הנאווה" הוא אומר, מדגיש מאד את ה"הו" השני ואת האמצע של 'גבירתי'. בזה תם טכס קבלת הפנים, הוא מחזיר את פניו למרק וממשיך להטביע בו נתחים מהחלה. הוא יודע היטב שאני לא אצליח להתאפק :"למה אתה שם את כל החלה בתוך המרק?" אני מסננת בקול נמוך ורותח. יומיים עבדתי על המרק הזה. הכנתי ציר כפול. זה אומר שמכינים מרק עוף לפי כל הכללים. כשהוא מוכן מצננים ומסננים. ואז מתחילים מחדש עם הציר המסונן ועוף וירקות חדשים. המרק מתקבל צלול בצבע צהוב עמוק וטעם עשיר ונפלא. והוא מטביע לתוכו חצי חלה מהסופר שסופגת את הציר והכל הופך לעיסה רטובה ודביקה. אוכל לתרנגולות. הוא עושה את זה תמיד, מאז שהייתי קטנה ואמא הייתה מכינה את מרק העוף. לא ציר כפול. מרק עוף רגיל, אבל טעים מאד. כבר אז זה הוציא אותי מדעתי. גם אותה.

הוא מסתכל אלי בחיוך מלא הנאה. גם מהחלה הרטובה שלו וגם מזה שלא הצלחתי להתאפק. עכשיו הוא יכול להיות האיש הרגוע והסבלני שבתו ההיסטרית מתנפלת עליו בלי שום סיבה. הלא אדם רשאי לאכול מרק עוף כמו שהוא רוצה ואוהב, לא? אני הולכת למקרר ומוציאה את בקבוק המים. שותה שלוש כוסות בזו אחר זו. מחזירה את הבקבוק למקרר. מאחורי בוקעים קולות לגימה רעשנית. זה מעצבן ודוחה כל כך שאני מכווצת אגרופים כדי לא לצרוח. במקביל רגשי האשמה מרימים ראש. איש זקן. מגיל צעיר היו לו בעיות עם שיניים. כל בוקר הוא מוציא אותן מהפה ושוטף בכיור. די נוח בסך הכל. לא צריך לחפש את השיניים האחוריות עם המברשת ולנסות להגיע אליהן, הכל מול עיניך. רוח השטות צצה ובאה לעזרה, מובילה אותי קצת הלאה מהרתיחה שבבטן. כמה זמן הוא ישב שם עם דייסת המרק שלו? ומתי תבוא ההערה הראשונה? ומה הפעם? אני משננת לעצמי את הנדרים הקבועים: "לא חשוב מה יגיד, אני לא אתעצבן. לא אאבד את השלווה. שיגיד הכל. אני כבר מכירה את כל הרפרטואר. מה הוא יכול להגיד שיפתיע אותי? הפעם לא אתן לו את הסיפוק שאני אתפרץ ואז יגיד שמתעצבנים רק מהאמת. ואת הנאום הקבוע על זה שלמרות שהוא אבא שלי, הוא אובייקטיבי לחלוטין לגבי. "אני לא אחד שיגיד שבגלל שאת בתי היחידה, את צודקת, אם את לא. אני, בניגוד להורים אחרים, תמיד אובייקטיבי". גם כשאני חוזרת הביתה עם ברך פצועה. בת שש וחצי בסך הכל. ילד גדול דוחף אותי ואני נופלת. העור בידיים מתקלף כשאני מנסה לבלום את הנפילה. הברך נחתכת עמוק ממכסה קופסת שימורים. יורד דם. ילדים עומדים מסביב ובוהים. חלק צוחקים. אף אחד לא עוזר. אני קמה מהר והולכת. פוחדת שאתחיל לבכות ולא רוצה. רוצה להגיע הביתה. לספר מה עשו לי. שכואב. רק אבא בבית. אני מספרת. הוא שולח אותי לשטוף את הברך. שואל למה הילד דחף אותי. אני אומרת שסתם. הוא ילד רע שמרביץ לכולם. לא עשיתי כלום. אבא אומר שאף אחד לא דוחף סתם. בטח עשיתי או אמרתי משהו. וחוץ מזה, מוסיף, למה לא החזרתי? הוא לא רוצה להאמין שיש לו בת פחדנית אבל ככה זה נראה. במקום לעמוד על שלי, ברחתי כמו עכבר. ואני צריכה ללמוד שהוא, בניגוד להורים אחרים, תמיד אובייקטיבי, גם כשמדובר בבת היחידה שלו.

"את יכולה לחמם את המרק? את ממילא עומדת שם", הוא אומר. אני סופרת עד שבע. מדליקה את הגז מתחת לסיר וממשיכה לעמוד שם, עם הגב לשולחן. "נו? אין לך שום דבר לספר לאבא שלך? הרבה זמן לא נפגשנו, לא? גם השנה לא באת. היית עסוקה אולי? תמיד מסתורית כזו, כאילו את חיה בין אויבים וצריכה להזהר בכל מילה שיוצאת לך מהפה. לא כמו שמואל, שבניגוד לך תמיד פתוח ומלא כנות. את כל כך סגורה. אני מנסה לחשוב למי את דומה ואני לא מצליח. את לא דומה לאף אחד מהמשפחה.". אני סופרת עד שתיים עשרה. "אין חדש, הכל רגיל" אני מנסה לשלוט בקולי שישאר רגוע. לא קפוא מדי, שלא יוכל להתפס לזה. אבל סופי, שלא יזמין עוד שאלות. שירד ממני. "אני מדבר עליך הרבה עם שמואל. אני מנסה להבין למה את כזאת ואני מספר לו כל מיני דוגמאות. היא הבת היחידה שלי, אני אומר, ואתה הבן החורג שלי, אבל אני מרגיש כאילו אתה הבן שלי והיא הבת החורגת. היא כל כך קרה אלי. כאילו היא חסרת רגשות. יכול להיות שאין לה בכלל רגשות כמו לאנשים רגילים? אני שואל אותו. והוא תמיד מגן עליך. מנסה להסביר לי שאת כזאת ואין מה לעשות. יש אנשים מכל הסוגים, הוא אומר. הוא כל כך סבלני שמואל. כל כך מבין. יותר מלאך מבן אדם. כלם אומרים. כנראה שכך נגזר עלי. שלא יהיה לי חום ואהבה מבתי היחידה. אני לא יודע למה זה מגיע לי. כי אני לא איש כזה רע. אני לא קלפן. לא שתיין. לא אחד שבזבז את הכסף בחוץ. כל החיים עבדתי כמו חמור בשביל המשפחה. ומה כבר ביקשתי לי בחיים? מעט חום. ולא קיבלתי. אבל מה טעם להתלונן. כנראה ככה נגזר. אני רואה אחרים, שלא היו יותר טובים ממני. להפך. ואיזה יחס הם מקבלים מהבנות שלהם? איך הן מקרקרות סביבם? אבל'ה פה ואבל'ה שם. אבל'ה אתה רוצה תה? מה להביא לך אבל'ה? כמו מלכים. גם שמואל ככה. כל פעם שאני אצלו, אני מרגיש כמו השולטן. אני תמיד מבקש שלא יעשה רעש סביבי והוא תמיד אומר שמגיע לי גם יותר מזה. אבל את אחרת לגמרי, אני לא יודע למה ואני לא יכול להבין את זה."

אני תופסת את ידיות הסיר הרותח במטלית מטבח ומביאה לשולחן. מניחה ונסוגה לאחור ליד הכיריים. אני יודעת מה יבוא עכשיו. "תגישי לי בצלחת. תעשי שירות קטן לאבא שלך". בבטן מכווצת אני טובלת את התרווד ומוזגת לתוך הצלחת. מאלצת את עצמי לא לשפוך את המרק הרותח על הפיג'מה עם פסי התכלת. היד ממש נלחמת בי לעשות את התנועה הלא נכונה. אני שונאת לשרת אותו. הוא יודע היטב ותמיד דורש שירותים קטנים כאלה. הכי חביב עליו זה הקטע הזה שהוא לא מגיש לעצמו לבד אוכל גם כשזה מונח ממש לידו. מבקש שישרתו אותו. כאילו הוא ילד קטן. לא רק ממני. מכולם. מסביר שהוא "לא טוב בזה". אנשים נהנים לעזור לו. נמשכים לחוסר הישע הזה. עם זרים הוא נחמד. לא עוקצני. לא ביקורתי. לא מעיר הערות. שנון. מחמיא. רואה רק את הטוב והיפה. גורם לאנשים להרגיש טוב. הם אומרים שהוא איש מקסים. האדם הסבלני והטוב ביותר. זה נכון. איתם, עם הזרים, הוא כזה. "תראי אם יש עוד קצת חלה, פעם אחת תפנקי קצת את האבא שלך" הוא אומר בנימה שרוצה להשמע קלילה. "ועדיין לא אמרת לי למה לא באת? אמרתי השנה, אבל בעצם אף פעם את לא באת. כמה זמן כבר? שש או שזה כבר שבע? קצת מתבלבלים לי התאריכים." אני מניחה לפניו עוד נתח חלה. "אני חייבת לחזור לישון" אני אומרת "מחר יש לי יום קשה. צריך לקום מוקדם".

אני עולה במדרגות. בקצה העין אני רואה את הראש מתכופף שוב מעל השולחן. כובע הגמד מכסה את הצלחת ורואים רק את היד, מעט רועדת, קורעה חתיכה גדולה של חלה ומחליקה פנימה, לתוך המרק. במדרגה האחרונה אני שומעת את המלים. שקטות ורכות כל כך עד שקשה לדעת אם הן באות מהמטבח שבתחתית המדרגות או מתוך הראש שלי. "אז אולי בשנה הבאה תבואי? תשימי אבן קטנה? אצל כולם מסביב יש כאלה על המצבה. רק לי אין אפילו אחת."